בסתיו 1982, אוקטובר ליתר דיוק, נסעתי באוטוביאנקי הקטנה שלי לסקר מסיבת עיתונאיות, בטח עיתונאיות, כראוי למעמד ולנושא, בה הוצגו שזירות פרחים.

שימשתי אז כעורכת מדור "עכשיו" בעיתון דבר, זה היה המדור בו דיווחו על תצוגות של שזירת פרחים, נפלאות המזון המוכן – "מהפריזר לצלחת" – חידוש במחוזותינו באותם ימים, הצעקה האחרונה בעולם האופנה וכן, נכתבו בו גם טורים שעסקו במאבקן של  נשים לשכר הוגן, שאיפתן לייצוג שיוויוני בפוליטיקה, לזכותן על גופן. את רובם כתבתי בעצמי.

בחזרה למערכת, להדפיס את רשמיי מתצוגת השזירה, לעמד את המדור ולהוריד לדפוס, תפסה איתי טרמפ ממסיבת העיתונאיות העורכת הראשית של "דבר", חנה זמר. מה דעתך? היא שאלה אותי כשסובבתי את ההגה ימינה ופניתי משדרות תרס"ט לשדרות בן ציון – אני זוכרת בדיוק את הרגע ואת המקום – מה דעתך להיות הכתבת הצבאית שלנו? לכסנתי מבט, לוודא ששמעתי נכון. היא חייכה את חיוך חנה זמר שלה ואמרה "אני חושבת שזה רעיון נהדר. אין סיבה שלא תעשי את זה טוב כמוהם, אפילו יותר".

והשאר היסטוריה

הייתי "הכתבת הצבאית הראשונה בעיתונות העברית". פרצתי את תקרת הזכוכית, נשרטתי קלות משברי הזכוכית פה ושם וחזרתי לבסיסי בשלום. היסטוריה עתיקה.

38 שנים ויותר אחר כך אני אשה בתקשורת (אני מתעבת את הביטוי "אשת תקשורת", לעולם לא תראו את הביטוי "איש תקשורת" מוצמד לשמו של עיתונאי בהגדרת מעמדו בכנסים ודיוני אולפן), שלא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד.

אני חושבת כמו אשה, כותבת כמו אשה, שואלת כמו אשה, עונה כמו אשה, בוחרת כמו אשה. את הזכות הגדולה להיות נשמעת, נוכחת, נראית, אני מנצלת בלי להתנצל.

הימים קשים, הזמנים רעים, המצוקה גדולה, האחריות כבדה והקריאה ברורה: לעשות את הדבר הנכון.  זה הייעוד. זאת החובה. תמיד הייתה. עם העט, עם המצלמה, עם הקול, עם הראש ועם הלב אנחנו במערכה מתמדת. כפולה. על המקום שלנו ועל הדברים שחשובים לנו.

בינואר 2021 רשימת הדברים הטעונים טיפול לא שונה מהרשימה באוקטובר 1982. אפשר שרק התארכה: שלום האדם, שלום האישה, שלום הילד, שלום העולם. הזכות לעבוד, הזכות לאהוב, הזכות ללמוד, הזכות ללחום והזכות להיכנע לפיתויים ולחולשות. החופש לבחור, החופש ליצור, החופש לצעוק והחופש לשתוק. ולבכות. החובה לדאוג לבריאות, לתזונה, לפרנסה, למשפחה, לקהילה. החרות לדרוש. ולדעת להקשיב, לא רק לשאול שאלות אלא גם להקשיב לתשובות. להביט וממש לראות.

חתיכת רשימת מטלות.

אני כותבת את הטור הזה בשעת לילה מאוחרת, מאד, בחדר העבודה שלי-שלנו. לא אשת תקשורת אלא אשת איש גם בהעדרו. יש לשער שבבוקר, כשאקרא את מה שכתבתי, אחשוב שהתפייטתי מדי. לא נורא. אף אחת עוד לא מתה מעודף פיוט. מחר יום חדש וצריך לקום לעבודה. איש לא יעשה אותה בשבילנו והעולם לא יוכל להיות מקום טוב יותר בלעדינו. יאללה להמשיך.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

נסכים כולנו, כסף מניע את העולם. ובמשך שנים הוא תואר כעולם לגברים בלבד. אך האם העיתונות הכלכלית בישראל מוכיחה לנו אחרת? האם שינויי השנים האחרונות בתחום יכולים להעיד על מהפכה כוללת בתקשורת? ואיזו תקשורת מתקבלת כשהפמניזם הופך לפרקטיקה?
שלושים שנים שמרה לעצמה נורית כהנא, עיתונאית ומנהלת עמוד הפייסבוק "ארכיון עיתונות ומידע פמיניסטי", את העוולות המגדריים בהם נתקלה בעת עבודתה כעיתונאית. אך פרויקט "נשים בתקשורת" הביא אותם לנקודת רתיחה והיא החליטה לספר
שוויון לנשים בעיתונות עדיין אין, אך עיתונות הנשים חיה ובועטת. אמנם עוד מימיה הראשונים הוגלתה למדף נפרד ו"נחות", אך בהתמדה רבה, הוכיחה עיתונות הנשים כי מהפכות פמיניסטיות יכולות ומתרחשות בין הטרנדים החמים לעצות סידור הבית.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.